פסק-דין בתיק ת"מ 102/03

א.        נתוני הרקע לתביעה

1.         ב-3.5.01 פירסמה הנתבעת, עירית קרית גת, מכרז פמבי לביצוע עבודות עפר, גינון, ניקוז מערכות השקייה והתקנת מערכות תאורה - הכל באיצטדיון העירוני שבעיר [להלן: "המכרז הראשון"].

ביום 23.5.01 נפתחה תיבת המכרזים ובה הצעותיהן של התובעת ושתי חברות נוספות. הצעת התובעת היתה הזולה משלושתן והסתכמה ב-7,928,802 ש"ח.

ברם, לאור העובדה שאומדן העיריה למכרז זה הסתכם ב-5,871,493 ש"ח, כ-35% פחות ממחיר הצעת התובעת [שהיתה כאמור הזולה בהצעות] - החליטה ועדת המכרזים ביום 31.5.01 לבטל את המכרז והחלטתה זו אושרה ע"י ראש העיר ביום 3.6.01.

סמוך לאחר פתיחת תיבת ההצעות, עוד באותו היום או למחרתו, פנה מר ש. מלכה [שכיהן אותה שעה כמנהל אגף בעיריה] אל החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ [להלן: "חשכ"ל] ובירר האם ניתן לבצע חלקים מהעבודות נשוא המכרז הראשון באמצעות חברות שזכו במכרזי החשכ"ל בהתאם לסעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות [מכרזים משותפים] התשל"ב [להלן: "חק המכרזים המשותפים"].

בתשובה נמסר לו כי אכן קיימת חברה שכזו ["נופים בנגב בע"מ"], אולם רק בהתייחס לאותו חלק מהמכרז הראשון שעניינו בעבודות הקשורות לכר הדשא שבאיצטדיון.

ביום  4.6.01 [שלושה ימים לאחר החלטת ועדת המכרזים לביטול המכרז הראשון ואישור הביטול ע"י ראש העיר], נערכה ההתקשרות בין העיריה לחשכ"ל, ולפיה - תבצע חשכ"ל [באמצעות "נופים בנגב"] את אותן עבודות הגינון וכר הדשא תמורת סכום של 1,789,820 ש"ח [כולל מע"מ], וזאת לאחר הנחה בשיעור של 5% מהסכום המקורי [להלן: "הסכם חשכ"ל"].

2.         בעקבות פניית התובעת לעיריה במכתב מיום 31.5.01, הודיע לה היועמ"ש של העיריה ביום 3.6.01 על החלטת העיריה לבטל המכרז.

            ארבעה ימים לאחר מכן - ב-7.6.01 - הגישה התובעת עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בבאר שבע [עת"מ 238/01] ובה עתרה להצהיר על פסלות החלטת העיריה לביטול המכרז להורות לעיריה לקבל הצעתה במכרז "ולחתום עמה חוזה לביצוע העבודות שטרם נמסרו לאחרים"; זאת כיוון שכמוזכר לעיל עוד ביום 4.6.01 נערכה ההתקשרות לעבודות הגינון וכר הדשא בין העיריה לבין החשכ"ל ו"נופים בנגב", לגבי אותו חלק של המכרז הראשון.

            עוד ביקשה התובעת בעתירתה, להתיר לה פיצול סעדים באופן בו תוכל לתבוע את העיריה בנפרד לפיצוי בגין "אובדן רווחיה שנשללו ממנה עקב אותו חלק מהעבודות שנמסר לביצוע אחרים".

            במקביל להגשת העתירה, ביקשה התובעת את ביהמ"ש להורות לעיריה בצו ביניים להימנע מהמשך הליכי מו"מ למסירת עבודות נוספות [מהיקף המכרז המקורי] לצדדים שלישיים, ולגלות את אומדן מחירי המכרז של העיריה, אשר בהסתמך עליו נתקבלה החלטתה לביטול המכרז.

            ביום 10.6.01 ניתן צו הביניים לעניין הימנעות העיריה מההתקשרות עם צדדים שלישיים למסירת עבודות נוספות מפרטי המכרז הראשון.

            בדיון הראשון שהתקיים בעתירה ביום 21.6.01, הסכימו הצדדים כי צו הביניים יבוטל וזאת "מתוך מגמה לנסות וליישב את הסכסוך מבלי שיהיה צורך בהתדיינות כאשר העיריה מודיעה שבעיצומו של המו"מ לא תצא למכרז [נוסף-י.א.] ולא תגיע עם צד שלישי להסכם למסירת העבודות [שטרם נמסרו-י.א.] נשוא המכרז. במידה ולא נגיע להסכם תוך שבעה ימים - נבקש להשלים הדיון בעתירה העיקרית...".

3.         הצדדים לא הגיעו להסכם, הגישו השלמת טיעוניהם, וביום 13.7.01 ניתן פסק הדין בעתירה [ע"י כב' השופט א. אזולאי].

            בפסק הדין נדחתה העתירה, ותמצית הנמקת פסה"ד הינה:

"לאחר עיון בחומר שהועמד לעיוני ובטענות הצדדים, נראה לי כי אין בטענות העותרת כדי להצדיק התערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה. אין בימ"ש זה יושב כערכאת ערעור על החלטת המשיבה או על בדיקה מהותית של תוכן האומדן, ובנסיבות העניין לא ניתן לקבוע כי החלטת המשיבה לוקה בחוסר סבירות או בפגם אחר המצדיק את ביטולה.

בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע כי ביחס לסבירות האומדן, להבדיל מעניינים הנוגעים להערכת המציע, די בזכות השמיעה הראשונית המתמלאת עם הגשת ההצעה.

בדיעבד, ניתנה לעותרת האפשרות לעיין ולהשמיע השגותיה על האומדן לפני נציגי המשיבה ולא היה בהם כדי להביא לשינוי בעמדת המשיבה.

לאור האמור, אני דוחה את העתירה ואני מחייב את העותרת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט בסך 20,000 ש"ח".

4.         העותרת ערערה לביהמ"ש העליון כנגד פסק הדין הנ"ל, וביום 31.7.02 - בהסכמת העותרת - נדחה הערעור, וכך לשון פסק הדין שבערעור [עע"מ 7096/01]: